פסק-דין בתיק ע"פ 30/04

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של תקיפת קטין חסר ישע ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, וזאת על רקע הארועים הבאים:

המערער הוא אביו של הקטין המתלונן, יליד 1988. בפברואר 2003, בהיות המתלונן תלמיד בבית ספר תיכון באשקלון, הורחק הנער מבית הספר, אולם חרף זאת התייצב ללימודים. המערער נקרא על ידי רשויות בית הספר לקחת את הנער הביתה. כאשר סירב הנער לבקשת אביו ללכת עמו מבית הספר הביתה, תקף המערער את הקטין והיכה אותו בראשו בתיק שהחזיק בידו, תפס בידו והפילו ארצה. כתוצאה מאותה נפילה, נפגע הקטין, ובעודו שוכב על הרצפה בעט בו הנאשם בראשו ובבטנו, ודרך עליו ברגליו ללא הרף. הוא המשיך במעשיו עד אשר אלה הופסקו כאשר עובד אחזקה של בית הספר הגיע למקום ומנע את המשך מעשיו. כתוצאה מתקיפה אלימה זו, נחבל הקטין בפניו, איבד את הכרתו, ואושפז בבית החולים למשך יומיים. לאחר ארוע זה, עזב המערער את בית מגוריו והסתתר במקלט הבית, וזאת כדי למנוע את חקירתו ומעצרו בידי המשטרה.

2.        בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י. אלון) גזר את דינו של המערער ל-9 חודשי מאסר בפועל, עונש מאסר על תנאי, וצו מבחן ל-18 חודשים החל ממועד מתן גזר הדין. על חומרתו של עונש זה קובל המערער בפנינו.

3.        בערעורו, טוען האב כי יש להמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו בעונש מאסר בעבודות שירות. לדבריו, הארוע נשוא ההרשעה אינו משקף את התנהגותו דרך כלל, בהיותו אב מסור ודואג ל-9 ילדיו ומשפחתו. הוא פעל באלימות תוך אובדן שליטה ומעצורים נוכח התנהגותו החריגה והקשה של בנו, אולם הוא הבין מיד את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם וטוען כי עבר כברת דרך ארוכה מאז אותו ארוע והוא מצוי כיום בנתיב שיקומי מועיל.

4.        בא כוח המדינה מתנגדת להתערבות בעונש המאסר שנגזר על המערער וטוענת כי תקיפה אלימה מסוג זו שארעה במקרה זה במערכת יחסים בין אב לבנו מחייבת ענישה מחמירה במסגרת מאסר בפועל. היא הצביעה על כך שלמערער עבר פלילי קודם בעבירת אלימות כנגד קטין, ומכך ניתן ללמוד כי אין מדובר במעידה חד פעמית ומיקרית.

5.        שירות המבחן בתסקיר משלים ביטא את חשיבות ההתערבות הטיפולית בעניינו של המערער והמליץ על ענישה שיקומית השוללת מאסר בפועל.

6.        בחנו את מכלול שיקולי הענישה על רקע כלל נתוני המקרה, ובאנו לכלל מסקנה כי חרף חשיבותו הרבה של המסלול השיקומי ונכונותו של המערער להשתלב בו, לא ניתן להמיר את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בענישה חלופית, משהמרה כזו לא תאזן באורח ראוי בין שיקולי ההרתעה והמסר לרבים הנדרשים במקרה זה לבין צרכי השיקום של הפרט. מעשיו של המערער כלפי בנו הם קשים וחמורים עד מאד. הם משקפים פרץ של אלימות וקשיחות-נפש אשר הביאו לפגיעה גופנית בנער צעיר בשנים עד כדי אובדן הכרתו, וצורך לאשפזו בבית החולים. מעשי אלימות אכזריים מסוג זה, אילו נעשו במתלונן בידיו של אדם זר היו, על פי המדיניות הנוהגת, נענשים בחומרה בעונש מאסר של מבצעם. ואם כך הוא במקרה כגון זה, הרי מקל וחומר כך הוא כאשר הפוגע האלים איננו אלא אביו של הנער הנפגע, המופקד מכח הטבע ומכח המשפט על הגנתו, ועל שלומו, טובתו, ורווחתו. הצורך להגן על קטינים חסרי ישע מפני מבוגרים הפוגעים בהם  פגיעות אלימות מחייב מסר עונשי חד משמעי. על אחת כמה וכמה כך הוא כאשר הפוגע הינו בן משפחה של קרבן האלימות, כאשר הניגוד העמוק בין חובתו הטבעית והמשפחתית לבין מעשיו בולט במיוחד וראוי להוקעה עונשית מיוחדת.

           יצויין בהקשר זה כי בעקבות האירוע האלים, נותק הנער הנפגע מביתו וממשפחתו, והקשר ביניהם לא אוחה ולא חודש עד היום. חומרת יתר מתלווה למעשהו של המערער בענייננו גם על רקע העובדה כי לחובתו הרשעה קודמת, אף היא באלימות כלפי קטין, שהיתה כרוכה בפגיעה פיסית רצינית באמצעות הכאה במקל וגרימת שטף דם לילד. עבירה קודמת זו נעברה בשנת 2000, וגם באותו הליך כמו גם בענייננו, הביע המערער חרטה על מעשיו והתחייב שלא לחזור עליהם. בהתחייבות זו לא עמד, וכשל פעם נוספת בכשלון חמור בעבירות נשוא הליך זה.

7.        המערער ומשפחתו הינם עולים מאתיופיה שהגיעו לישראל במבצע שלמה. סביר להניח כי הם חוו ועדיין חווים חבלי קליטה והשתלבות בחברה הישראלית. הפערים התרבותיים הכרוכים במעבר מחברה ומסורת אחת לחברה ולתרבות אחרת בודאי אינם קלים ומעמיסים מתחים אישיים ונפשיים קשים על אלה הנחשפים לכך. אולם אין בכל אלה כדי לתרץ כהוא זה או כדי לשמש גורם מקל כלשהו בכל הקשור לאיסורים המוחלטים הנוהגים בחברה שלנו באשר לשימוש באלימות בכלל, ובפגיעה בקטינים וחסרי ישע בפרט. עמידה על איסורים אלה איננה סובלת פשרות והקלות. עליה להיות עמידה נחושה וחד-משמעית. נכונותו של המערער לקחת חלק בהליך טיפולי היא בודאי מבורכת ופניה לעתיד, ולשם כך הוטל עליו צו מבחן לתקופה יחסית ארוכה, שבמסגרתה ניתן יהיה להביא לידי ביטוי את הפן השיקומי שבענישה.

           בהינתן מכלול השיקולים האמורים, נראה לנו כי העונש שנגזר על המערער בידי בית המשפט המחוזי הינו ראוי ומאוזן, ואין מקום להתערב בו.

           הערעור נדחה.

           ניתן היום, ח' בניסן תשס"ד (30.3.04). 

ש ו פ ט                                          ש ו פ ט ת                                       ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: